לקחתי את האופניים המכנית של דסקיה ובזמן ההתאמות

 

כשהעבודה של עריכת דיאלוג וניכוש גפנים קוצניים עשויה להיראות כמשימה מעניינת ומספקת, היא לא תמיד נראית כך כשאני מוצאת את עצמי מחפשת מפלט מהמציאות. התחלתי לכתוב שוב, ובמקביל הילדים שלי גדלים, והדאגות שלי השתנו. אני כבר לא מפחדת שהם יהרגו את סבא וסבתא שלהם בשיעול לא נכון. עם הזמן, חלקים מהאני האמיתי שלי מתחילים להתגלות מחדש, ובתהליך הזה גם הגוף שלי מתעורר. כרגע, זיכרונות הגוף שלי צריכים לחזור שנים אחורה כדי למצוא את הרגעים בהם הייתי באמת אני עצמי.

אבל אני לא חושבת שזה יימשך הרבה זמן. אני בונה את ההקשר הזה מחדש עכשיו, כאן, ברגע הזה, כשאני כותבת את הדברים האלה. ילדתי תינוק עם צרכים מיוחדים, והייתי צריכה לעבור לעבוד מרחוק כדי להתמודד עם השינויים הגדולים בחיי. כשהתינוק שלי היה מספיק גדול כדי להסתדר עם בייביסיטר, נכנסתי להריון נוסף, שהיה קשה במיוחד מבחינה רפואית, ואני נאלצתי לשכב במיטה במשך חודשים. ברגע שהילד השני שלי היה מוכן סוף סוף לבייביסיטר, לא האמנתי שכך יקרה.

לא יצאתי מהבית במשך שש שנים. לפני כמה חודשים, פתחתי את הדלת ויצאתי לבית קפה שבו הייתי נוהגת לבקר כשהייתי בשנות העשרים לחיי. שם פגשתי חבר ותיק, שהיה המום מהשינוי. הייתי צריכה להסביר לו שמעולם לא באמת התרחקתי. הרגע הפכתי לדמות שטוחה שחיה בתוך העולם הדיגיטלי, מתפקדת כעובדת מרחוק, מחויבת לילדים, לעבודה ולחיים עצמם. אלו דברים שדורשים הרבה, אך הם לא כל מה שנועדתי לעשות. הגעתי לכאן כדי להיות יזמית, אולי אפילו יוצרת. אני מחויבת לחדש, לפתור בעיות מסובכות ולמצוא הזדמנויות שאחרים לא שמים לב אליהם.

המטרה שלי היא ליצור דברים חדשים, יפים וחשובים, גם אם זה קשה. וכשהכרתי את מר בוס, זה בדיוק מה שעשיתי. אני זוכרת את הצללית שלו ברקע של בניין שוקק ומלא רעש, עם אנשים שהיו זקוקים לי. השיחות איתו היו תמיד קצרות, לעיתים מנותקות, כמה מילים בין רעשים מתפוצצים. העבודה הייתה משמעותית לי מאוד. עוד לא היו לי ילדים, אז ביליתי את הזמן בפתרון בעיות מורכבות, לובשת חליפות מחויטות, עוזרת לאנשים בחדרים ונהניתי מההכרה שהייתי מקבלת. עשיתי שיחות קשות, נלחמתי בקרביי עסקים, בניתי צוותים. זה היה מתיש, אכזרי ומלא אתגרים, ואהבתי את זה. זה היה הזמן שלי, הזמן שבו הייתי במרכז העניינים.


חפש סדרה..