הם לא על משהו ספציפי, אלא על הרצון שלי להרגיש שוב את הלהבה הזו. מר בוס היה פשוט בסביבה בפעם האחרונה שהיא נדלקה. זה כאילו התת-מודע שלי מנסה למשוך את זה ממנו, מתוך האמונה שאני יכול להרגיש את הלהט דרך המגע שלו. האמת היא שבמהלך השנים האחרונות, במיוחד בעיצומה של מגפה, ועם ילד בעל צרכים מיוחדים, ההורות המוקדמת הפכה לכל כך מאתגרת שגיליתי שאני לא מצליחה למצוא את האיזון בין טיפול במשפחה לבין עבודה במקצוע שדורש הרבה זמן, אדרנלין ומחויבות. הצורך לבחור בתפקוד המשפחתי הביא אותי להקריב את החיים האישיים שלי במחיר גבוה מדי, וזה החל להתיש אותי.
בהדרגה, זה התחיל להשתנות. החלטתי לעזוב את העבודה שלי. התחלתי לשאול את עצמי אם אני מוכנה להקריב עוד זמן בלילות כשהילדים ישנים כדי להמשיך לעבוד. האם אני נהניתי מהמאמץ הזה? והאמת, התשובה היא לא. הבנתי שהעבודה שלי דורשת ממני יותר ממה שאני מסוגלת להקריב, ולא מצאתי בה את הסיפוק. זהו רגע מובהק שבו האתגרים בתעשיית הטכנולוגיה, ופרט לאתגרים האמיתיים של גוגל, אינם מנותבים נכון. חרדה התפשטה בעקבות פיטורי עובדים אחרונים בחברה, וכולה שיקפה את תחושת הכישלון של ההנהלה, וההיענות ללחץ משקיעים.
במובן מסוים, זה גם שיקף את חוסר המודעות העצמית בחברה כולה, הן מצד ההנהלה והן מצד העובדים. הבעיות הבסיסיות של גוגל הן תרבותיות, וכל שאר הבעיות הם תוצאה ישירה שלהן. כמובן, אני לא היחיד ששם לב לבעיות האלה (כמו שציין נועם), וזה בסדר. אחרי שפיטרתי את הפרויקטים שלא משרתים אותי, נפתח לי מקום לעשות את הדברים שאני באמת אוהבת, כמו לכתוב את הפוסט הזה. ואגב, אגלה לך סוד – זה בדיוק הסיבה שאני כותבת. זה המקום שבו אני יכולה לסיים משהו, כי לכתוב מאמר כזה לוקח רק כמה שעות.