במקום התשובות הצפויות, הם אמרו: "אני עובד מרחוק ולא ראיתי אף אחד – ואני מתכוון לאף אחד – בערך שבועיים? אז נרשמתי לזה. אשתי אמרה לי שאני חייב לצאת ולפגוש אנשים. עברתי שנה לא פשוטה, וחשבתי שפעילות כזו עשויה לעזור לי להתמודד עם הלחץ. רק לאחרונה עברתי לכאן, ורציתי להכיר אנשים, פשוטו כמשמעו. אף אחד לא דיבר על קומדיה או משחק. אף אחד מאיתנו לא היה אכפת ממה שהכיתה כביכול עוסקת בו. אם להיות כנים, היה עדיף לפרסם את השיעור כ"שיעור איך ליצור חברים בגיל מבוגר" – כי זה בדיוק מה שהיינו צריכים.
לפי ניתוחים של מחקרים שנעשו, "הסגר גרם לאנשים לחשוב מחדש על רבות מחברויותיהם. אחת הבעיות הגדולות הייתה שחברויות תלויות מאוד בהשקעה רציפה של זמן, ואם אתה לא מצליח להיפגש בקצב הדרוש, החברות פשוט דועכות." בנוסף, נראה כי פגישות וירטואליות מחברות בין משפחות, אך זה לא עובד עבור חברים. משום מה, רוב החברויות זקוקות למגע פנים אל פנים כדי לשרוד. מחקר נוסף מציין את הפסיכולוגית מריסה ג'י פרנקו, מחברת הספר "החברות האפלטוניות", שמסבירה: "מה שאנחנו רואים עכשיו הוא תופעה שנקראת 'בדידות נלמדת' – אנשים התרגלו לבידוד. זה לא שהם בחרו להימנע מקשרים חברתיים, אלא שהם פשוט למדו לחיות עם הצורך הלא ממומש."
בהתאם לכל הפרויקטים הלא-גמורים שלי, בין אם הם נבעו מפנטזיות על חיים עם הכנסה פסיבית או סתם רצון לאכול עגבניות טובות – ההבנה הזאת עזרה לי מאוד. לא שאני פתאום מסיים כל פרויקט יצירתי, יש לי עדיין ילדים שמקשים על זה, אבל לפחות הפסקתי להתחיל פרויקטים שלא הייתי מתכוון לסיים מלכתחילה. אני כבר לא מערם כישלונות, וזה עושה טוב לנפש שלי. כדי למנוע את עצמי מלהתחיל משימות שלא יושלמו, אני עורך מבחן פשוט: במקום לדמיין את סיום הפרויקט, אני מדמיין את כל ההחלטות הקטנות שאצטרך לקבל בדרך לשם. האם אני מוכן לוותר על שעות כתיבה? האם אני אתעקש על בראנץ' עם הילדים בסוף השבוע?