המדריך ביקש מאיתנו להציג את עצמנו ולהסביר למה אנחנו כאן, כנראה בציפייה שנגיד משהו כמו "תמיד רציתי להיות על הבמה" או "עשיתי שיפור בקולג' וזה היה כיף". אבל החלטתי להיות כנה: "אני פשוט כאן כי אני צריך לצאת מהבית שלי," הודיתי. למען האמת, הייתי נרשם לכל דבר - שיעור קומדיה, סדנת תכשיטים, ציור עירום, רייקי, כל דבר. פשוט הייתי צריך לדבר עם אנשים, במיוחד כאלה שאולי בסופו של דבר יזכרו את שמי או אפילו ימחאו לי כפיים על הנעליים. אני צמא לחברים, וזה קצת מביך. אני כבר גדולה מדי כדי לרדוף אחרי מכרים כמו ילדה בחטיבת ביניים, להטריד זרים על דעתם על העגילים שלי. ובכל זאת, הנה אני כאן. חשבתי שלהיות כנה לגבי למה אני בשיעור קומדיה עשוי לגרום לכולם לצחוק, לפני שהם יתנו את הסיבות הרגילות על למה הם כאן.
אז איך בונים מחדש מעגל חברים כמבוגר? למדע יש תשובה, אבל כנראה שלא תאהבו אותה: זה לוקח סדרת מפגשים, כל אחד בערך שלוש שעות, במשך כשלושה חודשים, כדי להפוך מכר לחבר אמיתי. אז כן, אפשר להכיר חברים חדשים כמבוגר – אם יש לך מספיק זמן פנוי של שלוש שעות, ואתה מוצא מישהו שאתה באמת מתחבר אליו עם הזמן הפנוי הזה, ושכנע אותו לעבור את כל הזמן הזה איתך. במשך שישה חודשים, אני בהחלט פתוחה להצעות. עד שאמצא רעיון טוב יותר, תמצאו אותי קוראת תסריטי סיטקום עם זרים בימי שני בערב. מחזיקה אצבעות, בעוד כמה חודשים הם כבר לא יהיו זרים.
מחקר שנערך לאחרונה מראה שמאז המגיפה, אנשים מרגישים שההתחברות עם אחרים פחות חשובה מבעבר. למרות שאנחנו חושבים שהסתגלנו לבדידות, מסתבר שלא. ככל שאנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו לא זקוקים לחברים, כך קשה יותר לצאת ולפגוש חדשים. פרנקו מציין שכשאנחנו בוחרים לא להיות תלויים באנשים אחרים, זה דווקא הופך אותנו לבד יותר. זה מעגל קסמים. הפסקנו לבלות עם חברים, ואז נשארנו לבד, ואנחנו כל כך שקועים בבדידות, שאין לנו כוח לצאת וליצור קשרים חדשים. באופן אישי, תמיד לא היו לי הרבה חברים, חלקית כי אני אדם מופנם, וחלקית כי הסגר שלי התחיל שלוש שנים לפני של כולם.