ההבנה שהצלחה דורשת עקביות היא לקח שלמדתי מתוך ניסיון. להיות עקביים בכל דבר יכול להוביל אותנו לשליטה אמיתית. דוגמה לכך היא ההתמודדות שלי עם קוביית הרוביק. בהתחלה, חשבתי שזה כמעט בלתי אפשרי. לאחר מכן התחלתי לצפות בהדרכות וללמוד את הטכניקות השונות, עד שמצאתי הדרכה שהבנתי. צפיתי בה שוב ושוב, התאמנתי עליה מדי יום, לפעמים אפילו שעות ארוכות. תוך יומיים, בעקביות בתרגול, למדתי כיצד לפתור את הקובייה. המשכתי לתרגל כל יום, ושיפרתי את הזמן שלי.
העקביות הזו לא רק שיפרה את יכולותיי בקוביית הרוביק, אלא גם גרמה לי להבין את הערך של כלים שמסייעים בעבודה היומיומית שלי. אחד הכלים ששיפר את חיי הוא אוטר – כלי תמלול אוטומטי. גילוי אוטר היה רגע משנה חיים עבורי. במקום לרשום הערות כשאני מראיין אנשים, אני פשוט מאפשר לאוטר לעשות את העבודה. אני גם משתמש בכלי שמנתח טקסט ומסמן ביטויים נדושים וקלישאות, דבר שמסייע לי להימנע משימוש במילים שחוקות כמו "פרי תלוי נמוך" או "עוזר לך לגדול בקנה מידה", במיוחד כשאני עייף ומחפש פתרונות קלים ולא יצירתיים.
לא, אני לא כאן כדי לגנות את הטכנולוגיה באופן כללי. ישנם כלים שמייעלים את העבודה, ומאפשרים לנו להיות פרודוקטיביים יותר. אבל אני כן מודאג ממה שהם עושים לאומנות. מכונות עשויות לייצר תוכן אוטומטי, אך אין להם את היכולת ליצור את האומנות המרגשת שמגיעה עם יצירה אנושית. אני לא מפחד מהמכונות עצמן, אלא מהמקום שבו הן עשויות להוביל – עולמנו יכול להיות מוצף בתוכן אוטומטי שיביא למילוי החללים הדיגיטליים והפיזיים, ויוביל לכך שאומנים אמיתיים יתקשו להיחשף ולהתקבל.
ההתפתחות בתחום הלמידה המכונה ועיבוד השפה הטבעית מאפשרת למכונות לחקות אותנו, אך הן לא באמת מבינות את הרגש, הספונטניות והיצירתיות האנושית. תוכן שנוצר על ידי מכונות עשוי להיות מדויק, אבל הוא חסר את הקסם האמיתי של יצירה אנושית. האיכות הזו היא מה שמייחדת אותנו ונותנת לנו את היכולת לבטא את עצמנו בדרכים יצירתיות, מרגשות ומשמעותיות.